כולם מדברים על הספק, אבל למה בעצם אנחנו צריכים את כאב הראש הזה? שנים רבות אנשים התאמנו בהסתמך רק על מד דופק, ושנים רבות עוד יותר אנשים התאמנו אפילו ללא מד דופק- ועדיין הפגינו יכולות פזיולוגיות יוצאות דופן ומרשימות. על פי מקורות זרים, את הטור דה פראנסים הראשונים, השלימו הרוכבים את המסלול אפילו ללא גרמין ;) למרות זאת, בעולם אנליטי ומדעי כמו שלנו, אין שום סיבה לא למקסם את היכולות שלנו בעזרת חידושים טכנולוגיים, המשפרים את יעילות האימון, ועוזרים לנו להגיע ליעילות מירבית ביחס לזמן

סיכומים אף פעם לא היו הצד החזק שלי, אבל לעיתים פשוט אין ברירה... השבוע הראשון בטור, היה שונה מכל שהיה לאחרונה, אבל אולי זה הזיכרון הבוגדני שלי. לכן, כדאי שאתחיל לרשום, לפני שאשכח. עוד לפני שהשלב הראשון נגמר, נפרדנו מההזדמנות לראות את אחד מקרבות הספרינטרים מהעניינים בהיסטוריה המודרנית, עם מקבץ אדיר של ספרינטרים שכל כך דומים ביכולתם, אך כל כך שונים באופיים... קיטל, גרייפל וסאגאן (אפשר לקרוא לו ספרינטר בכלל? כל יכול נראת כמו הגדרה הולמת הרבה יותר) נשארו לספק לנו את האקשן, והיחיד

כבר נכנסים להקפה הרביעית, והפער מהפלטון גדל. מקדימה, אנטון המאיים, רועי "גולדן-שפיצן" ואני חולקים את העבודה, והזמן כבר מתחיל לתת את אותותיו. אנטון נראה כעל סף התכווצות שרירים, רועי נראה מתעייף, ואני משתדל לחסוך אנרגיה ככל הניתן. הפלאטון כבר רחוק מאחורה, ואני רגוע. גם אם יגיעו אלינו, לי יש מאחורה את עידו זילברשטיין, בכושר מעולה, ורעב לפחות כמוני לחולצה הנכספת. אני יודע שיש לי את הזכות לתרום לבריחה, אך רק אם אני יודע שאני אגיע לסיום בעמדה לניצחון. ההקפה אחרונה מגיעה, והכביש מטפ